האם האיסור על העסקת יהודי בשבת הינו חוקי?!

האם האיסור על העסקת יהודי בשבת הינו חוקי?!

בבג"צ 5026/04 דיזיין 22 ואח' נ' אגף הפיקוח משרד העבודה והרווחה ואח', תק על 2005(2), 14

הוגשה עתירה נגד חוקתיות חוק שעות העבודה ומנוחה. בעתירה נטען כי האיסור על העסקת יהודי בשבת אינו חוקתי מכיוון שהוא פוגע בחופש העיסוק.

רקע עובדתי

העותרת חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ, מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה. סניפים אלה מופעלים בכל ימות השבוע, ובכלל זאת ביום שבת. ביום 12.3.2003 הוטל על החברה קנס מנהלי קצוב בסך 15,000 ₪,  זאת, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לאמור בסעיפים 9, 9א, 26(א) ו-27 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951

העתירה

במישור החוקתי, העותרת תוקפת את חוקיותן של ההוראות בחוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על העסקת יהודים בשבת. לטענתה, הוראות אלה פוגעות בחופש העיסוק המעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק, והן אינן עומדות בתנאי פסקת ההגבלה. לטענת העותרת, האיסור על העסקה בשבת פוגע בזכותה לחופש עיסוק וגורר פגיעה כלכלית משמעותית בה ובעובדיה. לטענתה, אם תיאלץ לסגור את סניפיה בשבת, הדבר יביא לצמצום פעילותה ואף לסגירת חלק מהסניפים שלא יעמדו בתחרות מול חברות אחרות העוסקות בשיווק רהיטים.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ פסק מפי כבוד השופטים : כבוד הנשיא א' ברק, א' פרוקצ'ה ומ' נאור, כדלקמן:

סעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:

 

"7. שעות המנוחה השבועית

 

(א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.

 

(ב) המנוחה השבועית תכלול –

 

(1) לגבי יהודי – את יום השבת;

 

(2) לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."

 

בהמשך קבע המחוקק כי אין להעביד או לעבוד בזמן המנוחה השבועית, אלא אם עבודה כאמור הותרה (בהתאם לסעיפים 9, 9א ו-12 לחוק בהתאמה).

 

הבחינה החוקתית

השלב הראשון בוחן אם החוק פוגע בחופש העיסוק, כפי שזה הוגדר בחוק-יסוד: חופש העיסוק. בהיעדר פגיעה, מסתיימת הבחינה החוקתית. בהתקיים פגיעה, עוברת הבחינה החוקתית לשלב הבא. השלב השני בוחן אם הפגיעה בחופש העיסוק מקיימת את דרישותיה של פסקת ההגבלה. אם דרישות אלה מתקיימות, מסתיימת הבחינה החוקתית. אם דרישותיה של פסקת ההגבלה אינן מתקיימות, יש לעבור לשלב הבא. השלב השלישי בוחן את הסעד החוקתי. ביהמ"ש בוחן את הסוגייה החוקתית וקובע כי חוק שעות עבודה ומנוחה פוגע בחופש העיסוק אך הוא עדיין עומד במבחני פסקת ההגבלה.

פסקה זו קובעת כי ניתן לפגוע בחופש העיסוק, והפגיעה תהא חוקתית, אם נתקיימו בפגיעה היסודות הבאים: (א) הפגיעה היא בחוק או לפי חוק מכוח הסמכה מפורשת בחוק; (ב) החוק הפוגע בחופש העיסוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל; (ג) החוק הפוגע הוא לתכלית ראויה; (ד) פגיעתו של החוק בחופש העיסוק היא במידה שאינה עולה על הנדרש. כדי שחוק, הפוגע בחופש העיסוק, יעבור את הבחינה החוקתית שבפסקת ההגבלה עליו לקיים את ארבעת הדרישות.

האם מתקיימות דרישות אלה בחוק שעות עבודה ומנוחה?

1. המבחן הראשון אכן מתקיים, לפיו הפגיעה נעשית בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה.

2. על פי קביעתו של ביהמ"ש, המבחן השני אכן מתקיים – ביהמ"ש פוסק, כי "ערכיה של מדינת ישראל" (פסקת ההגבלה) הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הולמים את האיסור על עבודה במנוחה השבועית המתקיימת ביום שבת (ליהודים).

3. המבחן השלישי גם הוא מתקיים על פי קביעתו של ביהמ"ש, לפיו על הפגיעה בחופש העיסוק להיעשות בחוק "שנועד לתכלית ראויה", ומשכך, חקיקה שנועדה להגן על זכויות האדם היא בוודאי לתכלית ראויה.

4. המבחן הרביעי לחוקתיות של חוק הפוגע בחופש העיסוק הינו כי הפגיעה היא "במידה שאינה עולה על הנדרש". זוהי דרישה של מידתיות. על פי ההלכה המקובלת, קיומה של המידתיות מותנה בקיומם של שלושה מבחני משנה:

4.1 מבחן ההתאמה – מבחן זה דורש כי יהא קשר של התאמה בין התכלית הראויה (המטרה) לבין ההסדרים שנקבעו בחוק להגשמתה (באמצעים).

4.2 מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה או מבחן הצורך – על פיו האמצעי שנבחר על ידי החוק צריך לפגוע בזכות האדם, במידה הקטנה ביותר.

4.3 מבחן המידתיות במובן הצר – לפיו על האמצעי שהחוק נוקט, והפוגע בזכות האדם,  לקיים יחס ראוי בין האמצעי למטרה.

האם עומדות ההוראות של חוק שעות עבודה ומנוחה בכל הנוגע לשעות המנוחה השבועית במבחני המידתיות?

בית המשפט משיב בצורה חיובית. מבחן המשנה הראשון (מבחן ההתאמה) מתקיים. קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק שעות עבודה ומנוחה לבין קביעת האיסור על העבדת עובד ביום המנוחה השבועית. מבחן המשנה השני (מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה) מתקיים גם הוא במקרה שלפנינו. בחירה בשעות מנוחה ניידות לא היתה מגשימה את תכלית החוק. נדרשות שעות מנוחה קבועות. הבחירה של המחוקק ביום שבת (ליהודים) וביום ראשון וששי (למי שאינם יהודים) תואמת את דרישות המידתיות. גם מבחן המשנה השלישי מתקיים בענייננו. החוק מגשים אינטרס חברתי חשוב, תוך שהפגיעה בחופש העיסוק היא מוגבלת. פגיעה זו – שעיקרה איסור עבודה בשבת – חלה בנקודת המוצא באופן שוויוני על כל בעלי העסקים, וממילא אין בה על פניו כדי להקנות יתרון תחרותי בלתי הוגן למתחרה זה או אחר. גם בנתון זה יש כדי להשליך על מידתיות החוק.

בהתקיים שלושת מבחני המשנה, מתקיימת הדרישה כי הפגיעה בחופש העיסוק "אינה עולה על הנדרש". לסיכום של דבר מגיע בית המשפט למסקנה כי  כי חוק שעות עבודה ומנוחה, בכל הנוגע לשעות המנוחה השבועית, פוגע בחופש העיסוק של המעביד והעובדים, אך  אין בפגיעה זו כדי להביא לאי-חוקתיות של החוק ודוחה את טענת העותרים.

Comments are closed.

Optimization WordPress Plugins & Solutions by W3 EDGE