אפליה על רקע גיל

בשא  200256/99  רות ניקר נ' ארגון הקבלנים

רקע עובדתי:

למעלה משלושים שנה עבדה התובעת אצל הנתבעת כמזכירה וכמנהלת לשכת המנכ"ל, עד שפוטרה ביום 25.4.1999 והיא בת 61.5.התובעת פנתה בעתירה לבית-הדין, לנסות למנוע את פיטוריה בטענה כי אלו נעשו בניגוד לסעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, מחמת שהופלתה הפליה פסולה בשל גילה.

התובעת, הציגה בפני בית-הדין "מודעת דרושים" שפורסמה בעיתון מקומי ביוזמת הנתבע, לפיה הנתבע, חיפש לעצמו עובדת צעירה במקומה של התובעת. לאחר דיון בבית המשפט הסכימו  הצדדים לבטל את הפיטורים ולהמשיך את יחסי העבודה ביניהם למשך שנה תמימה עד ליום, מועד שבו תפרוש התובעת מעבודתה לפי הסכמתה ורצונה. אולם למראה הצער, לא חלפו אלא ימים ספורים והתובעת חזרה בבקשה לפני בית-הדין, בטענה כי המשך יחסי העבודה שבין הצדדים הוא בלתי אפשרי. לדברי התובעת, מנכ"ל הארגון הרע את תנאיה, באופן שהורה לה לשבת בחדר צדדי, ונישל אותה מתפקידיה וסמכויותיה הקודמים כמזכירה בכירה. לטענת התובעת המזכירה החדשה שהתקבלה לעבודה, שהיא צעירה ממנה בעשרות שנים, ירשה במהירות את תפקידה וסמכויותיה של התובעת, עד שזו האחרונה נותרה "מיובשת" ו"מושפלת".

בית דין אזורי לעבודה  תל אביב פסק:

פרישה מחיי העבודה קודם לגיל הפרישה המקובל, היא בשום אופן אינה כורח המציאות. אמת, קיימים מקרים שבהם יש פגיעה תפקודית בכושרו של העובד לעבוד, הנובעת מתחלואי הזקנה. אולם גם אז יש לבדוק עד כמה הפגיעה התפקודית פוגעת ביכולתו של הארגון לפעול ומצדיקה את פרישתו הכפויה של העובד. פיטורי התובעת טרם גיל הפרישה המקובל אצל נשים (65), הוא עלבון לתובעת ועלולים להוות הפליה פסולה על-פי סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. הפליה מסוג זה מחייבת את התערבות בית-הדין, על-מנת לעשות לתיקונה. המניע להפליה מחמת גיל אינו המכריע, המבחן הוא אובייקטיבי- כיצד מצטיירת התוצאה הסופית במציאות החברתית. במקרה דנן עובדת המועסקת עשרות שנים כמזכירה בכירה מבלי שאיש השיג באופן משמעותי בעבר על תפקודה, מפוטרת תוך תקופה קצרה כשהמעביד תר בריש גלי אחרי "מזכירה… צעירה".

המנכ"ל לא נהג באורך הרוח הנדרש ממעביד, טרם שינקוט צעד קיצוני של פיטורי מי ששירת את הארגון בנאמנות עשרות שנים, והגיע לגיל שהוא קרוב לגיל פרישה. על כל פנים, משפורסמה הדרישה של המעביד לעובדת אחרת, דרישה הכוללת בחובה אלמנט של גיל צעיר, כאשר לא הוכח שהדבר דרוש בשל אופי העבודה, הדבר מצטייר במציאות החברתית של ימינו כהעדפת העובד הצעיר על פני המבוגר. בדיוק את זה ביקש לדעתנו המחוקק למנוע, בחוקקו את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

הנתבע חויב לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪, בגין אפליה אסורה.