עב 004517/03  מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה נגד תפקיד פלוס בע"מ

רקע עובדתי:

הנאשמת מס' 1 הינה חברה למיון והשמת כח אדם. בהמדינה העבירה אל הנאשמים מכתבי התראה בהם פורטו דרישות חוק שיוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח –1988 בנוגע לפרסום מודעות בדבר הצעות עבודה. באף על פי כן, פרסמה הנאשמת מס' 1 ב"לוח העיר" מודעה ובה הצעת עבודה למוסד רפואי. אחד מתנאי הקבלה שצוינו היה שירות צבאי או לאומי. בנוסף,פרסמה הנאשמת מס' 1 ב"לוח העיר" מודעה ובה הצעת עבודה לתפקיד פקיד/ פקידת קבלה בחברת תקשורת. גם במודעה זו צויין כי נדרש "שירות צבאי/לאומי". הנתבעת טענה כי היא חיפשה עובדים לחברת תע"ש הדורשת בדיקות ביטחוניות ובכדיי לחסוך את זה הציבו את אלמנט שירות הצבאי כאחד מדרישות הסף לעבודה.

בית הדין האזורי בבאר שבע פסק :מפי כבוד השופטת ו. וירט-ליבנה.

האיסור על פרסום מודעות מפלות חל על כל מי שזקוק לעובד – מעביד, חברת כח אדם או חברה להשמת כח אדם, והדבר נלמד הן מלשון החוק, הן מההסטוריה החקיקתית (לרבות תיקוני החוק) והן מהתכלית העומדת בבסיס האיסור הפלילי.

א.         מבחינת לשון החוק, סעיף 8 הוא הקובע את הנורמה הפלילית של איסור פרסום מודעות בעלות תוכן מפלה.

"(א)      מעביד או הזקוק לעובד, לא יפרסם מודעה בדבר הצעת עבודה או שליחה להכשרה מקצועית אלא אם כן הצעת העבודה צויינה בלשון זכר ובלשון נקבה, בין ביחיד ובין ברבים, וכן לא יפרסם מודעה כאמור שיש בה משום הפליה על פי הוראות סעיף 2.

(ב)        הוראות סעיף זה לא יחולו על פרסום מודעה בדבר הצעת עבודה או שליחה להכשרה מקצועית שסעיף 2(ג) חל עליה."

מלשון החוק ברור הוא כי האיסור אינו חל רק על מעביד אלא הוא חל גם על "הזקוק לעובד". מטרתו של חוק השוויון היתה למנוע את תופעת האפליה בעבודה מטעמים שאינם לגיטימיים

הדרישה לשירות צבאי או לשירות לאומי מהווה אפלייה עקיפה של קבוצות שונות באוכלוסיה, כגון ערבים (שהיא אפלייה אסורה מטעמי לאום) או חרדים (שהיא אפלייה מטעמי דת).

בשיטת המשפט הישראלית, האיסור על הפלייה כולל בתוכו גם איסור על הפלייה עקיפה. בית המשפט העליון הכיר בכך שדרישה לשירות צבאי הינה דרישה מפלה כלפי ערבים ועל כן בלתי לגיטימית.