"link rel="author" href="https://plus.google.com/108441064363827055930>
"עובד" או "קבלן עצמאי" - קיזוז זכויות ששולמו ביתר .
לעיתים מתעוררת סוגיה שבה עצמאי במשך שנים התקשר עם חברה והוכר ככזה גם במסגרת חוזית וגם מבחינת שכר, גבוה יותר מעובד מקביל לו בדרגה. לאחר סיום ההתקשרות בכדיי לקבל כספי פיצויים או זכויות סוציאליות אחרות מוגשת תביעה ע"י העובד כנגד החברה שתכיר בו כשכיר ונשאלת שאלה האם תתקבל תביעת השבה או קיזוז ע"י החברה המעסיקה. או במילים אחרות האם העובד במידה ויוכרו יחסי עובד מעביד יאלץ להשיב כספים ששולמו לו ע"י החברה. בפסיקה נקבע כי אין לבצע השבה או קיזוז וזאת פרט למקרים חריגים ובהתקיימם של שני תנאים מצטברים:
כך לדוגמא, בפס"ד שנידון בבית הדין הארצי לעבודה , עע 182/99 בנימין בן יעקב נגד קיוליק סופה (ישראל) בע"מ ואח', בשנת 1981 פנה המערער אל המעסיקה והציע עצמו לעבודה אצל המעסיקה כשרטט. בין המערער ועובד המעסיקה, החל משא ומתן אולם זה לא עלה יפה. הציע המערער כי יעבוד אצל המעסיקה כעצמאי. המעסיקה נעתרה להצעתו של המערער ונקבע כי דרך העסקתו של המערער על ידי המעסיקה תהיה דרך העסקה של "קבלן-מזמין". המערער הועסק על ידי המעסיקה החל מחודש ספטמבר 1981 עד לחודש יולי, 1990, משך תשע שנים. למערער הוקצה שולחן שרטוט אצל המעסיקה ובשלב מאוחר יותר גם מחשב. דרך התשלום למערער היתה באמצעות צ'ק כנגד חשבוניות שהציג למעסיקה. מחשבוניות אלה ניכתה המעסיקה מס במקור.
בית הדין הארצי לעבודה פסק: בפסק הדין שנקבע על דעת רוב נקבעכי על פי המבחן המעורב, ובמיוחד מבחן ההשתלבות הכלול בו, המערער היה עובד של המשיבה עבודת השרטוט הינה חלק מעיסוקה הרגיל של המשיבה , אשר כוללת הן את תהליך הייצור והן את הפעילויות הנלוות לו המתבצעות במפעל. המערער עבד שעות רגילות במשרה מלאה, ביצע את עבודת השרטוט במפעל, יחד עם משרטטים אחרים שהיו עובדי המשיבה והדפיס כרטיס נוכחות כמו העובדים האחרים. משהוכרו יחסי עובד מעביד, יש לבחון כיצד יערך חישוב הזכויות המגיעות לו כתוצאה ממעמדו זה. בהתייחס לעובדות המקרה, המערער קיבל תשלום כעצמאי הגבוה בהרבה ממה שהיה מקבל כשכיר אשר על כן, בבואנו לקבוע את זכויותיו של המערער כ"עובד", ניישם את העקרונות שנקבעו בפסק דין אייזיק ואחרים ונקזז בין הכנסתו כעובד עם הזכויות הסוציאליות הנלוות לה להכנסה שקיבל בפועל. נקבע כי לאור קיזוז התשלום העובד שקיבל כעצמאי, אין הוא זכאי לתשלומים נוספים.
האם התקיימו בין הצדדים להליך זה יחסי עובד ומעביד, או שמא היו הם שותפים?
שאלה זו נבחנה בתיק ע"ע 15288-12-10 בוימל אלון ואח' נ' פלזן חיים ואח'
הרקע לתחילת היחסים בין הצדדים: הנתבע 2 (להלן - פלזן) הינו הבעלים והמנהל של הנתבעת 1 (להלן - צופן). צופן הינה חברה שבמסגרתה מופעלת מעבדת תיקונים ובחזית המעבדה חנות למכירת ציוד היקפי לטלפוניה ותקשורת מחשבים (להלן - החנות). עד להתקשרות בין הצדדים, כפי שתתואר להלן, מכרה צופן את הציוד ההיקפי בדלת אמותיה של החנות, ללקוחות קבועים ומזדמנים. פלזן הסכים לנסות ולממש את ההצעה של בוימל ולצורך זה סוכם ביניהם כי בוימל יקבל רכב ומכשיר סלולרי מפלזן, שישמשו אותו במכירת הציוד לחנויות. הרכב והסלולרי נקנו על חשבונו של פלזן ואשתו ולא על חשבון צופן. עד כאן אין הצדדים חלוקים. המחלוקת ביניהם נטושה בשאלה, האם הסכימו מלכתחילה על הקמת שותפות, במסגרתה פלזן מעניק את הבסיס הכלכלי ובוימל משקיע את מרצו לצורך מכירת הציוד, תוך שהרווחים של השותפות יתחלקו בין השניים, שמא הסכימו על שלב ראשוני בו יתקשרו ביחסי עובד ומעביד על מנת לבחון כדאיותה של שותפות, שלא באה לכדי מימוש בסופו של דבר.
נקבע כי: 'קשרי שותפות' מוגדרים בפקודה כקשר "שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". דהיינו, על מנת לקבוע האם מר בוימל היה שותף במיזם יש להגיע למסקנה כי מטרתם המשותפת של מר בוימל ושל מר פלזן היתה לשם ניהול עסק יחד לשם הפקת רווחים. לעניין המאפיינים של קשרי השותפות נקבע ב- ע"א 682/87 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אקרמן, פ"ד מג(2) 825 (1989). "חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות"
בית הדין האזורי ניתח את הראיות ולא מצא בתשתית העובדתית כדי ללמד שבין הצדדים התקיימה שותפות כמשמעה בפקודה. לאחר שנשקלו טענות הצדדים ומכלול הראיות שבתיק עולה כי מסקנתו של בית הדין האזורי בענין זה בדין יסודה ומעוגנת בחומר הראיות, זאת משלא עלה בידי מר פלזן להוכיח את 'גמירות הדעת' מצידו של מר בוימל ליצירת 'שותפות' כאמור ואת המועד בו נוצרה 'השותפות' כאמור. לעניין שאלת יחסי עובד עביד מקבל בית הדין הארצי את פסיקתו של בית הדין האזורי לפיה נתקיימו יחסי עובד מעביד בין השניים.
לגבי ערעורו של מר בוימל כוון כנגד אי חיובו של מר פלזן. לטענתו הוא מצא עצמו בפני 'שוקת שבורה' משצופן נותרה חסרת כל נכסים. לטענתו טעה בית הדין האזורי משקבע כי אין לראות במר פלזן 'מעביד במשותף' עם צופן, ולחלופין משקבע כי אין להרים את המסך בין מר פלזן לבין מר בוימל.
בית הדין הארצי פסק לגבי הרמת מסך ההתאגדות: לאחר ששקלנו את מכלול הראיות איננו סבורים כי היה מקום בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה להרים את מסך ההתאגדות, וזאת מבלי שנדרש לשאלה האם בכתב התביעה או בסיכומים נטענו 'עילות מוכרות בדין'. שכן, במקרה שלפנינו לא התקיימו אותן נסיבות שיש בהן כדי להורות על הרמת המסך, ולכך מספר טעמים:
א. לפי קביעת בית הדין האזורי 'מהות ההתקשרות' לא היתה ברורה מראש ולמעשה היא נקבעה בדיעבד, וכי הצורך בהגדרת מערכת היחסים בדיעבד הוא תוצאה של "חוסר ההבנה בין הצדדים" ו"חוסר ניסיון" כאשר כל 'צד' מבין את ההתקשרות אחרת. לענין זה אין אלא להביא את דבריו של בית הדין האזורי – אשר ניתן לסמוך את ידינו עליהם, ולפיהם אין בפניו אלא- "... מקרה אומלל של שניים חסרי ניסיון מספק, שלא השכילו להגדיר מראש ובמסודר ולמצער – במהלך תקופת ההתקשרות - את מהות ההתקשרות ביניהם ובלית ברירה נאלצים אנו להגדיר זאת עבורם, בדיעבד".
ב. לפי קביעתו של בית הדין האזורי מר פלזן לא ביקש לעשוק את מר בוימל או לנצלו. והתוצאה בפניה עמדו הצדדים היא פרי ההגדרה בדיעבד של יחסי הצדדים. לאור קביעות אלה ונוכח האופן בו נתפסה מערכת היחסים ב'זמן אמת' אין אנו סבורים – כפי שאף נקבע על ידי בית הדין האזורי - כי יש לראות במר פלזן כמי שפעל לנצל את מסך ההתאגדות. אי תשלום התמורה היה פועל יוצא של אי הצלחתו של המיזם ולא נעשה כדי להונות או לקפח את מר בוימל. המצב היה גלוי וידוע למר בוימל, טענותיו של מר פלזן לפיהן המיזם מפסיד היו ידועות לו ואף על פי כן ביכר מר בוימל להמשיך ולעבוד בתקווה שיבואו ימים טובים יותר ומבלי שהוכח כי מר פלזן יצר מצג שוא לגבי מצבו של המיזם.
A feed could not be found at `http://api.twitter.com/1/statuses/user_timeline.rss?screen_name=%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%AA:%20%D7%A9%D7%A2%D7%A8%20%D7%A4%D7%9C%D7%9E%D7%A8%201`. This does not appear to be a valid RSS or Atom feed.