מהן המקרים בהן ישללו פיצויי הפיטורים מהעובד? חוק פיצויי פיטורים  מגדיר בסעיפים 16 ו-17 מה הן התנאים  בהן ישללו פיצויי הפיטורים או יופחתו . סעיף 16 לחוק פיצויי הפיטורים מגדיר כי  עובד לא יהיה זכאי לפיצויים או פיצויים חלקיים בלבד אם פוטר לפי  המוסכם בהסכם הקיבוצי אליו השתייך החל על המעסיק והעובד, ובמידה ולא קיים הסכם קיבוצי אזי לפי  ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף –אשר  מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד. סעיף ל-17 לחוק מגדיר כי  בענף שאין בו הסכם קיבוצי  אזי מי שיקבע ויבחן את שלילת פיצויי הפיטורים הוא בית הדין האזורי לעבודה וזאת לפי הכללים הקיימים בהסכם קיבוצי החל על המספר הגדול של העובדים במדינה. כאמור ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים הינו תקנון העבודה הכללי בתעשייה – הסכם קיבוצי כללי, שבין התאחדות התעשיינים בישראל וההסתדרות הכללית של העובדים, שנערך ונחתם ביום 19.9.62, ושתוקן ביום 18.6.78 (להלן: "תקנון העבודה. בסעיף 53 לתקנון העבודה נקבע:   "עשה עובד אחת מאלו: (א) הפר משמעת באופן חמור; (ג) גנב, מעל או חבל במהלך התקין של העבודה; (י) עבר עבירה פלילית חמורה. יהיה צפוי: (א) להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; (ב) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; (ג) לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." ... כמתואר לעיל פיצויי פיטורין ישללו מהעובד, רק במקרים קיצונים וחריגים, בית הדין לעבודה בבואו להכריע בשלילת פיצויי פיטורים, מניח על כתפי התובע לשלילת כספי הפיצויים  נטל כבד, ולכן עמדת בית הדין ברוב המקרים שהפיטורים עצמם מהווים עונש כבד לעובד. ובמקרים מסוימים יעדיף להפחית מכספי הפיצויים ולא לשלול אותם. מצ"ב דוגמא מהפסיקה לאי שלילת כספי פיצויי הפיטורים ע"י בית הדין  : עב (ת"א) 914145/99 הראל אהוד נ' סאני אלקטרוניקה בע"מ נראה  התובע יוצא ממחסן הנתבעות ובידיו טלפון מסוג AT & T. , בבירור מו"ל  מנכ"ל סאני הונחו בפניו שתי אופציות בדיקת פוליגרף או מכתב פיטורים, התובע סירב גם במחיר של פיטורים. הנתבעת חברת סאני טענה שהתובע פוטר עקב מעילה חמורה באמון ומקור הסמכות לשלילת פיצויי הפיטורים לטענת סאני הוא סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי פסק כי  "הנטל להוכיח כי העובד פוטר בנסיבות המצדיקות פטור ממתן פיצויי פיטורים רובץ על כתפי המעביד" זאת ועוד פיצויי הפיטורים הינם זכות אותה מעניק החוק, ואין לשלול זכות זו בנקל. במקרה זה  הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר. בית הדין פסק כי משלא הוכח כי התובע גנב באותו הליל, אין לשלול בצורה מוחלטת את זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. מצ"ב דוגמא מהפסיקה לשלילת כספי פיצויי הפיטורים ע"י בית הדין : ע"ע (ארצי) 300321/98 סווירי אריה נ' רם חן חניונים בע"מ שני המערערים הועסקו כקופאים בחניון תל ברוך, הקופאים פוטרו ע"י מעסיקתם, נסיבות הפיטורים היו, כי  בתאריכים  מסוימים בזמן שנבדקו המערערים בחניון, נמצא כי כל אחד מהם שלשל כספים לכיסו מבלי לתת קבלה לנהגים שנכנסו לחניון, נמצא שנאשם אחד שלשל לכיסו את הפדיון עבור 15 מכוניות ואילו השני עבור 13 מכוניות. לאחר פיטוריהם, נשללה מהם הזכות לפיצויי פיטורים ומכאן  הערעור. בית הדין הארצי פסק -כי  לא יתערב בקביעה של בית הדין האזורי בדבר שלילת פיצויי הפיטורים, הקביעה כי המערערים שלשלו לידם כסף בגניבה היא בדין, בית הדין האזורי השתמש על פי סעיף 17  לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, וכי רשאי בית הדין לקבוע "שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע, בדונו בעניין זה יונחה בית הדין האזורי על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".וכן לפי הוראת סעיף 53 לאותו הסכם - במקרה של גניבה, רשאי המעביד להחליט על פיטורים תוך שלילה חלקית או מלאה של פיצוי הפיטורים. בית הדין קבע כי תירוציהם של המערערים בדבר הפער שיש בקופות לא נתקבל על ידי הערכאות הדיוניות לאור העדות ששמע ואף בית הדין הארצי אינו קיבל את עמדתם.          

1. הכלל הבסיסי הוא, כי הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו. כל עוד העובד לא עושה שימוש ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.
2. במקרה הנוכחי, הידע והניסיון שרכש דן בחברת רדגארד, המבוססים על שימוש במושגים כלליים ובשיטות בהם נקטה חברת רדגארד להפעלת צוותי פיתוח, אינם נופלים בגדר "סודות מסחריים" שכן הם כבר הפכו לנחלת הכלל.
3. עובד שמצוי בידו "סוד מסחרי" אינו מנוע בכל מקרה מלעבוד אצל מעסיק מתחרה. בבוא בית-הדין להגביל את עיסוקו של עובד, יש ליתן ל"סוד המסחרי" שבידו משקל משמעותי, רק אם קיימת הסתברות סבירה, כי העובד יעשה בו שימוש והדבר יפגע באופן ממשי במעסיקו הקודם.
4. בית הדין הארצי קבע כי לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, לכשעצמה, משקל רב. יש לייחס לתניה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים.

הגבלה על חופש העיסוק של עובד לאחר סיום עבודתו- התניה חוזית בטלה.

חוק יסוד חופש העיסוק נחקק בשנת 1994 והוכר כזכות על חוקתית. נקבע בחוק כי אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.חופש העיסוק איננה זכות מוחלטת ועל מנת לפגוע בחופש העיסוק יש לעמוד בסעיף 4 לחוק היסוד המכיל את פסקת ההגבלה בהתקיים 4-תנאים מצטברים . יש לבצע איזון בין זכויות יסוד אחרות כמו זכות הקניין או אנטרס ציבורי בעל חשיבות כלשהי.

לעיתים נדרשים עובדים לחתום בפני מעסיקם על הגבלת חופש העיסוק לפרק זמן מסוים ו/או לחילופין לאי תחרות במעסיק  במקרה ועבודתם תופסק. נשאלת השאלה האם הגבלת חופש העיסוק של עובד היא הגבלה חוקית? האם החתימה על התנייה חוזית תעמוד בבית המשפט במידה ותופר?

פס"ד שבו נדונו סוגיות אלו הוא :

עא  6601/96  AES SYSTEM INC; במברגר רוזנהיים בע"מ נ'  משה סער; מדינת ישראל.

:משה סער הינו טכנאי מחשבים  שעבד בחברת לאניר ,בעת שירותו חתם על התחייבות שלא להתחרות במערערת בכל הקשור בשיווק ותיקון של מערכות לאניר כן חתם המשיב על "התחייבות לשמירת סודיות".שתי ההתחייבויות לא הוגדרו בזמן.

בתום עשרים ושמונה חדשי עבודה פוטר המשיב. הוא פתח עסק של מתן שרות למערכות מחשב. הוא פרסם מודעה בעתון, בה הציע את שירותיו כטכנאי החזקה ותיקון למערכות מחשבים, ובכללן מערכות לאניר. בנוסף לכך פנה במישרין - תוך שימוש ברשימת הלקוחות  של המערערת שהיתה בידו - ללקוחות של המערערת. בעקבות המודעה בעתון נכרת הסכם בין המשיב לבין הרשות לאמצעי לחימה, לפיו יעניק המשיב שירותי לאניר לרפא"ל. שירותים אלה באו במקום שירות החזקה ותיקון אשר המערערת העניקה בעבר לרפא"ל.

בית המשפט העליון:

בוחן את הגבלת חופש העיסוק, ובוחן ההתחיבות של המשיב שלא להתחרות עם המערערת הינה כדין.

שני עקרונות התומכים בהגבלת חופש העיסוק הם:

1. תקנת הציבור- חוזים יש לקיים: pacta sunt servanda. החוזה הוא ה"חוק" שהצדדים קבעו ביניהם, ואותו עליהם לקיים. חברה מתוקנת לא תוכל להתקיים ולהתפתח אם חוזים הנכרתים בה לא יכובדו.
2. אינטרס שני שיש להתחשב בו הוא היתרון האישי (למעביד) והציבורי (לכלל החברה) בהגנה על המעביד מפני תחרות של העובד בכלל.

מאידך יש עקרונות המונחים ביסוד הגישה המבקשת לפסול את תוקפן של תניות אלה

1. עיקרון ראשון שיש להתחשב בו הוא חופש העיסוק. זהו עיקרון חוקתי, בהיותו מעוגן בחוק-יסוד: חופש העיסוק. הוא נגזר מכבוד האדם, ומחירות המחשבה והפעולה. חופש העיסוק משמעותו, בין השאר, החופש של עובד שסיים את קשר ההעסקה עם מעבידו להתקשר עם כל מעביד שיחפוץ וכן החופש של העובד לפתוח לעצמו עסק משלו, בלא שיהיה כבול בהתחייבויות להגבלת המסחר. מחופש העיסוק נגזר חופש התחרות, - יש ליתן משקל כבד, שהרי הוא משקף זכות חוקתית ואינטרס ציבורי חשוב.
2. אינטרס שני שיש להתחשב בו הוא העובד עצמו, הגבלה על ניידות העובד תפגע בזכותו להגשים את עצמו"

גישתו של השופט ברק היא "איני סבור שיש מקום להבחין בין אינטרס לגיטימי של הצדדים ואינטרס לגיטימי של הציבור. עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל "תקנת הציבור". נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור."

וברוח דומה פסק השופט בכור:

"ההלכה הכללית היא שקיימת זכות לחופש העיסוק במקצועו של העובד, שפרש מעבודתו אצל מעבידו. ואם ישנו הסכם המגביל אותו בחופש עיסוקו זה לאחר תום עבודתו אצל מעבידו, חייבים להתמלא שני תנאים, כדי שהגבלה זו תהיה תקפה. התנאי הראשון הוא שהיא תהיה דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד, ממנו פרש העובד, והתנאי השני הוא שיהיה הדבר דרוש גם לטובת הציבור מבחינת האינטרס של שני הצדדים. טובת הציבור דורשת, שהעובד הפורש יוכל בדרך כלל להשתמש ללא הגבלה בידע הכללי ובמיומנות שרכש בעבודתו. האינטרס הלגיטימי של המעביד הוא להגן על הסוד המקצועי שלו, וזהו התנאי הראשון הדרוש כדי להצדיק את התנאת הגבלת חופש העיסוק"

גישתו של בית הדין הארצי לעבודה. בפרשת צ'ק פוינט הדגיש בית הדין הארצי לעבודה, כי "בהיעדר 'סודות מסחריים', גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון חופש ההתקשרות" (שם, פסקה 14). הנשיא אדלר ציין כי "מערכת המשפט מגינה על קניינו של המעסיק, גם בעת דיון בתובענות, שמטרתן להגביל עובד שעבד אצל מעסיק מלמסור סודות מסחריים השייכים לו". נמצא, כי ככלל, התחייבות "ערומה" לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות "כשלעצמו" (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"

הנשיא ברק מסכם את ארבעת העקרונות להגבלת חופש העיסוק כך:

בארבע הפרופוזיציות הבאות: ראשית, תניה בין מעביד לעובד, המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום עבודתו בלא להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד היא בטלה בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור"; שנית, "האינטרס הלגיטימי" של המעביד - הנותן תוקף לתניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד - הוא האינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת "האינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהלכות המסחר הראויות, ובחובת תום הלב וההגינות שבין עובד למעביד; שלישית,  ההגנה הניתנת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד אינה מוחלטת. היקפה נקבע על פי מבחנים של סבירות ומידתיות, המתחשבים במועדה, תחומה וסוגה של ההגבלה; רביעית, ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על כן, הגבלת חופש העיסוק של המעביד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור.

מן הכלל אל הפרט בערעור זה נפסק כי החובה שהופרה ע"י המשיב היא החובה שלא להתחרות  במערערת. התחייבותו זו של המשיב שלא להתחרות במערערת היא התחייבות "ערומה". אינה מגינה על אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני" של המערערת. היא אינה מגינה על "אינטרס לגיטימי" של המערערת. היא נוגדת את "תקנת הציבור", ועל כן יש להכריז על בטלותה. כל שביקשה המערערת להבטיח לעצמה היא חסינות מפני תחרות. זאת היא אינה רשאית לעשות, שכן חסינות כזו נוגדת את "אינטרס הציבור".