זכאות לפיצויי פיטורים הרעה מוחשית בתנאי העבודה-הצבת מצלמה 

ס"ע 30929-10/12   אסכנדר סלמאן-רו"ח נגד איהאב עליימי-רו"ח

רקע עובדתי:

התובע, רואה חשבון במקצועו, עבד כשכיר במשרד רו"ח שבבעלות הנתבע.

במהלך עבודתו של התובע נודע לו, לתדהמתו, כי בחדר שבו הוא יושב הוצבה מצלמה נסתרת, המצלמת 24 שעות ביממה את התובע בעת עבודתו, אשר הוצבה ע"י מעסיקו ללא ידיעתו של התובע וללא קבלת הסכמתו לכך.

לאור האמור לעיל הודיע התובע על התפטרות בדין מפוטר נוכח שלדבריו מדובר בהרעה של ממש בתנאי עבודתוונסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודה.

הנתבע טען כי מטרת המצלמה לא הייתה לבדוק את עבודת העובדים והוא אכן לא בדק אותם, אלא למנוע פריצות וגניבת כספים על ידי אנשים שנכנסים לאותו משרד ולפיכך אין לראות בהתפטרותו של התובע ככזו המזכה אותו בפיצויי פיטורים.

בית הדין האזורי בנצרת פסק:

מן הזכויות החוקתיות-סובייקטיביות לכבוד האדם ולפרטיות נגזרים הערכים החוקתיים-אובייקטיביים לכבוד ולפרטיות, החלים אף במשפט הפרטי, לרבות משפט העבודה, באמצעות מושגי השסתום של תום לב ותקנת הציבור. כפועל יוצא מכך, ובמסגרת הערך החוקתי-אובייקטיבי של הפרטיות, בא אף המרחב הפרטי המוגן, במסגרתו קם הצורך להגן על ה"אינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות". בהתאם, יבוא המרחב הפרטי המוגן במסגרת הערך החוקתי-אובייקטיבי לפרטיות "גם במקום בו אין לפרט כל קניין (כגון בית הוריו, בית חולים, תא טלפון)" או מקום העבודה.

סעיף 1 חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 (להלן - "חוק הגנת הפרטיות"), קובע:

"לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו"

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, קובע שורה של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות, ולענייננו רלוונטי סעיף קטן 2(3), אשר קובע כדלקמן: פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1) ...

(2) ...

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

בפסיקה ובמאמרים הוגדרה הזכות לפרטיות כזכות כלפי האדם ולא כלפי המקום. מעקב, אף במקום שאינו רק לשימושו של העובד (גם אם נועדה למנוע גניבה) הוא כלי לגיטימי בתנאי שהעובד מודע לכך. לפיכך קבע בית הדין כי יש לראות בצילום סמוי ככזה הפוגע בפרטיותו של העובד.

נשאלת השאלה אם כך, האם מדובר בנסיבות המצדיקות התפטרות בדין פיטורים?

לגישת בית הדין לא יכול להיות כל ספק כי צילום של עובד במשך כל השעות שבהן הוא שוהה במשרדו, מבלי להודיע לו על כך, מהווה "נסיבה שביחסי עבודה שבה אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו". לפיכך קבע בית הדין כי יש לראות בתובע כמתפטר בדין מפוטר ולשלם לו את מלא פיצויי הפיטורים להן הוא זכאי.

עם זאת תביעת התובע להלנת פיצויים נדחתה נוכח שטענות הנתבע מצביעות על מחלוקת של ממש באשר לזכאותו של התובע לפיצויי פיטורים. לפיכך, חוייב הנתבע בתשלום הפרשי הצמדה וריבית בלבד.

כך גם לעניין תביעת עוגמת הנפש. בית הדין קבע כילאור נסיבות המקרה, התנהגות הצדדים, ופיצויי הפיטורים שבגינם חויב הנתבע, אין לחייב את הנתבע בפיצוי בגין עגמת נפש.

עורך דין פיצויי פיטורין

עב  11733/07  יריב לוי נ' 012 סמייל תקשורת בע"מ

במסגרת התביעה שבפנינו, עתר התובע לתשלום פיצויי פיטורים, כאשר את תביעתו השתית על הוראת סעיף 7 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, המעגנת את זכאותו של עובד המתפטר על מנת לטפל בילדו לתשלום פיצויי פיטורים.

לאחר לידת בתו ובמסגרת הליכי מיזוג בנתבעת נוהל דין ודברים בין התובע לבין הנתבעת בכל הנוגע לקידומו של התובע בעקבות הליכי המיזוג. במסגרת דין ודברים זה הוצע לתובע תפקיד חדש ואף נשלחה לו טיוטא הכוללת את הגדרות התפקיד. דא עקא, שהתובע לא היה שבע רצון מהתפקיד שהוצע לו וזאת, כעולה ממכתב ששלח ביום 10.5.07 לסמנכ"ל מערכות מידע וטכנולוגיות דאז בנתבעת  במכתבו הנ"ל ציין התובע כי התפקיד שהוצע לו כולל אחריות בשני תחומים צרים מאוד וכי הוא חש "כאילו הוא חוזר 4 שנים אחורה", כן הוסיף התובע וכתב במכתבו לאמור:

"אני מרגיש כי תפקיד זה אינו הולם את כישורי. בתפקיד זה נלקחים ממני מירב סמכויותיי הן הניהוליים והן המקצועיים ולכן אני לא רואה תפקיד זה כמתאים לי." 

בתקופה  זו ניהל התובע משא ומתן עם חברה אחרת לאחר שהתובע קיבל תשובה חיובית ביחס להעסקתו ממטה קפה וביום 2.7.08 הודיע התובע לנתבעת על התפטרותו במכתב בו כתב כך:

"הנני מגיש את התפטרותי לאלתר.

החלטתי לשבת בבית עם הילדה לתקופת מה ולגדלה." 

בעקבות הודעת ההתפטרות התקיימה פגישה משותפת בין התובע לנציגי הנתבעת, בה נמסר לתובע כי הוא יקבל פיצויי פיטורים במידה ויהיה זכאי להם על-פי הדין.

בית הדין האזורי בת"א פסק:

בית הדין קבע כי לאחר בחינת מכלול הראיות, יש להגיע למסקנה כי דין התביעה להידחות. בית הדין קובע בפסק דינו כי  הוא לא שוכנע שהתפטרותו של התובע מהנתבעת אכן הייתה לצורך טיפול בבתו. הרושם המתקבל מהראיות הוא כי הסיבה להתפטרות התובע הייתה נעוצה כנראה באכזבה או בתסכול שחש בשל אי קבלת הקידום המיוחל לו ציפה ונוכח הצעת עבודה קוסמת יותר שקיבל מחברה אחרת. לגישת בית הדין - לו אכן המטרה המבורכת של הטיפול בבתו היא שהייתה עומדת לנגד עיניו של התובע עובר להתפטרותו, הרי שניתן היה לצפות שהתובע יפנה בעניין זה בראש ובראשונה לנתבעת ויבקש ממנה להתאים את תנאי עבודתו, לרבות שעות עבודתו, למצבו המשפחתי החדש. דבר שהתובע נמנע מלעשות.

בית הדין קבע כי שעה שעובד טוען לתחולתו של סעיף 7 לחוק פיצוי פיטורים ושוקל התפטרות והחלפת מקום עבודה אחד באחר - הרי שמוטלת על העובד החובה לפנות למעביד קודם להתפטרות וזאת, על מנת לבקש ביצוען של ההתאמות הנדרשות במסגרת עסקו של המעביד. התאמות אשר יאפשרו לו לטפל בילדו.

חובה זו נגזרת מעקרון תום הלב שביחסי העבודה וניתן ללמוד עליה באופן אנלוגי מההלכה הפסוקה ביחס לחובה למתן התראה והזדמנות לתיקון בנסיבות של התפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים או בנסיבות של התפטרות לפי סעיף 6 לחוק הנ"ל (ראה – ע"ע 563/05 אלי אסיסקוביץ נ' עמותת מכבי ראשל"צ לתרבות וספורט, ניתן ביום 8.11.06).

בהתאם לעקרון זה ולפסיקה אותה יש להחיל על המקרה דנן - אי מתן התראה כאמור מונעת לכשעצמה את התגבשות הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים.

זאת ועוד, הוכח כי גם לאחר ההתפטרות לא התובע הוא שהיה המטפל העיקרי או המשמעותי בבתו – כאשר גם לפי דבריו וגם לפי עדות אשתו – העבודה החברה החדשה אפשרה לו להתפנות לבתו בשעה מוקדמת יחסית רק אחת לשבוע ולהביא את בתו לגן בבקרים. זאת, שעה שבשאר הימים הוא שב מעבודתו בשעות הערב בשעות 19:00-19:30.

כמו כן, שוכנע בית הדין כי התובע לא נתן לנתבעת כל הזדמנות להציע לו תנאי עבודה נוחים יותר, המאפשרים טיפול בבתו חלף התפטרות והמעבר לחברה החדשה.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה והתובע חוייב בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

בע"ב  1933/00 ג'ריס דוחא נגד מוסך דני גלס בע"מ

 רקע עובדתי:

התובע עבד כמכונאי רכב במוסך של הנתבעת, קרוב לארבע  שנים. בשנת 2000 נתפס רכוש  שהתברר כגנוב מהנתבעת אצל קרוב משפחתו של התובע בכפר ראמה. הרכוש שנתפס כלל חלקי חילוף של כלי רכב. משטרת ישראל עצרה את התובע, בשל החשד שהוא גנב מהנתבעת את הרכוש שנתפס בשווי מוערך של כ- 100,000 ₪.

התובע אשר פוטר מעבודתו הגיש תביעה לבית הדין לתשלום פיצויי פיטורים.

בית הדין האזורי בטבריה פסק: הקביעה שהתובע פוטר, אינה מחייבת את הקביעה שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מלאים (או אף לפיצויי פיטורים כלל). התובע לא פוטר בנסיבות רגילות. הוא פוטר בעת שהיה עצור במשטרת ישראל, בחשד מבוסס היטב לגניבה מהנתבעת.

בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (שייקרא להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), נאמר:

"לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי העניין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא-פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.".

 הנתבעת, כאמור, מפעילה מוסך, התובע עבד אצלה במוסך ושני הצדדים נסמכים על הוראות מההסכם הקיבוצי ומצו ההרחבה בענף המוסכים. על כן, בהתאם לסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, יש לבחון את ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המוסכים.

הפרת משמעת שהיא גניבה של מוצרים שהם בעלי ערך ניכר (שווי ערך לשכר של למעלה משנת עבודה של העובד), יכולה להצדיק שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים.

בית הדין קבע כי בנסיבות העניין וחרף העובדה כי בפסקי דין שונים נפסק כי גם במקרים של גניבה ממעביד, אין לשלול לחלוטין את תשלום פיצויי הפיטורים, הרי שכאשר מדובר בעובד עם ותק של פחות מ-4 שנות עבודה באותו מקום עבודה, וכאשר הגניבה הייתה של מוצרים שערכם גבוה יחסית - לא יהיה זה מוצדק לחייב את הנתבעת לשלם לתובע אף לא חלק מפיצויי הפיטורים.

לפיכך, תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים נדחתה.

חב' ספן בע"מ נגד ונטורה דודו, עע 54/06

רקע עובדתי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי  בנצרת (השופט חיים ארמון; עב 1212/04), בו חוייבה המערערת, לשלם למשיב, שהיה מנהל המחסן במפעלה - פיצוי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, הפרשי שכר ינואר 2004 ופיצוי כולל בסך של 65,000 ש"ח בגין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי על פיטורים בחוסר תום לב.

המשיב עבד כמנהל מחסן המשלוחים אצל המערערת. אותו מחסן היה פרוץ ובדיקת מלאי לוחות העץ בו, כפי שנעשתה מעת לעת, העלתה הבדלים בין המצאי לבין הרישום. אותו פער עלה כדי מאות לוחות עץ.

בעקבות בדיקת מלאי שגרתית בחודש דצמבר 2003, התגלה חוסר של כ- 5,000 לוחות עץ. עקב כך, הוכרח המשיב, אחרת היה מפוטר, לחתום על מסמך בו הוא הסכים לבדיקת פוליגראף שממצאיה ישמשו "כראיה קבילה ומכרעת בכל ויכוח בינו לבין ספן לפני כל רשות לרבות משטרה, בית משפט, בית דין לעבודה... והימנעות מבדיקת הפוליגראף האמורה תחשב כהודאה בגניבת הסחורה שנעלמה מהמחסן וינהגו בו כמי שגנב ממעבידו".

טענת הנתבעת היא שהתובע פוטר לאחר שבהסכמתו עבר בדיקת פוליגרף שממצאיה הראו שהתובע דובר שקר, כשהוא מכחיש את מעורבותו באובדן הציוד שעליו היה מופקד. שווי הציוד החסר, לטענת הנתבעת, היה 470,000 ₪

בית הדין קמא לא יחס משקל לבדיקת הפוליגראף שעבר המשיב, גם משום שאלת מידת מהימנות הבדיקה שעבר.

בית הדין הארצי פסק:

יש להבהיר חד משמעית כי שאלת שלילת פיצויי פיטורים מאת עובד שנחשד בגניבה אינה יכולה להעשות על הדרך שבה נהגה המערערת כלפי המשיב.  לאור הוראות סעיפים 16 ו- 17 לחוק פיצויי פיטורים, שלילת פיצויי הפיטורים ולו חלקית לגבי עובד אשר לא הודה בביצוע הגניבה, חייבת להעשות אך ורק לאחר שבפני המעביד שפיטר את העובד היו ראיות כי חשדו כלפיו לגניבה מבוסס מעל למאזן ההסתברויות ופחות מעבר לכל ספק סביר. על המעביד נטל חובת הוכחת האמור בבית הדין.

על פי הראיות שנפרשו לפני בית הדין קמא, בדין הוא קבע כי לא הוכח, ואפילו לא על פי מאזן ההסתברויות, גם אם נניח כי היה חסר בלוחות עץ,  שאפשר להאשים את המשיב בגניבה.

בנסיבות האמורות ומש"הסכם הפוליגראף" אינו יכול לגבור על הוראות הדין הקוגנטי, בדין נקבעה זכאות המשיב לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת.

לגבי תשלום הפיצויים פסק בית הדין

שנפלה טעות בפסק דינו של בית הדין קמא.  המערערת חתמה על חוזה עבודה אישי עם המשיב על סמך הוראות ההסכם הקיבוצי (המערערת חברה בהתאחדות התעשיינים). גם אם על פי החוזה האישי דובר על חיובה להפריש עבורו למבטחים ולקרן נוספת להשלמת פיצויי פיטורים, אין אותה חובה מאיינת את החיוב להפריש למבטחים ולקרן נוספת על פי ההסכם הקיבוצי לתשלום פנסיה מקיפה בתעשיה, שלפיו למעשה בוצעו כל ההפרשות במהלך שנות העבודה. משכך הם הדברים, אזי - ההפרשה למבטחים ולקרן אור לאורך כל תקופת עבודתו של המערער עונה על הגדרת סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים וראויה להחשב כהפרשה שהינה במקום פיצויי הפיטורים ולא על חשבון פיצויי הפיטורים.

לגבי הלנת פיצויי פיטורים פסק בית הדין:

לאור הדרך בה פוטר המשיב - הסכם הפוליגראף עליו  הוא הוכרח לחתום אחרת הדברים יתפרשו כהודאה בגניבה וינהגו בו כמי שגנב ממעבידו;ומכתב הפיטורים, שנכתב על סמך הסכם הפוליגראף, ממנו עולה כי המשיב הוא בחזקת גנב ושקרן ולמערערת שמורה הזכות לפטרו לאלתר ללא פיצויים תוך שמירת הזכות להגיש נגדו תביעה נוספת, בנסיבות אלה, מצאנו צידוק לחייבה בתשלום פיצויי בגין אופן הפיטורים שלא היה כדין. בית הדין האזורי פסק שבנסיבות המקרה יש לחייב את המערערת לשלם למשיב פיצויי על פי עילה זו, בתשלום בגובה 6 חודשי עבודה.

ס"ע  35834-03/10 חני בוני נגד עמותת הכדורסל "שטראוס נהריה

רקע עובדתי:

התובעת הועסקה בנתבעת כשבע שנים, כמאמנת כדורסל בקבוצות נערות ובתי ספר.העסקתה של התובעת נעשתה על יסוד חוזי העסקה לתקופות קצובות למשך עונת הכדורסל/שנת הלימודים. בתאריך 1.6.2009, במהלך אימון כדורסל במסגרת עבודתה, פרקה התובעת כתף ופונתה לטיפול רפואי בבית החולים גליל מערבי. האירוע הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ולתובעת שולמו דמי פגיעה. בהתאם לחוזה העסקתה של התובעת לשנת 2009, תקופת העסקתה הייתה אמורה להסתיים ביום 30.6.2009, אך נוכח תאונת העבודה כאמור לעיל, עבודתה בפועל הסתיימה כבר ביום 1.6.2009. התובעת הייתה אמורה לחזור לעונת אימון נוספת, כמדי שנה, לאחר תום תקופת אי הכושר ביום 1.9, אך יחסי העבודה בין הצדדים לא התחדשו, תוך שנותרה ביניהם מחלוקת אם התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה.

פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה

התובעת ציינה בכתב התביעה שהגישה כי תביעתה לפיצויי פיטורים מבוססת על אי כושר רפואי להמשיך בעבודתה. התובעת הציגה אישור רופא תעסוקתי מיום 4.1.10 ולפיו אין היא מסוגלת לחזור לעבודתה כמאמנת כדורסל. סעיף  6לחוק פיצויי פיטוריםתשכ"ז-1963קובע כי "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים" בנסיבות שפורטו לעיל ולאור האישורים הרפואיים שהוצגו בפני בית הדין, ברי לגישתו כי מצבה הרפואי של התובעת לא אפשר לה להמשיך בעבודתה כמאמנת כדורסל ולכל הפחות הקנה לה את הזכות להתפטר לרגל מצבה הרפואי, לפי סע' 6 לחוק פיצויי פיטורים. אישור הרופא התעסוקתי כמו גם אישור המוסד לביטוח לאומי על מתן שיקום מקצועי, מעידים כי בריאותה של התובעת לא אפשרה לה להמשיך בתפקידה כמאמנת כדורסל. בנסיבות אלו, אין כל נפקות לניסיונה של הנתבעת להראות כי התובעת יכולה הייתה, לו רצתה בכך, להמשיך לבצע את עיקר עבודתה, חרף הבעיות הרפואיות בכתפה. לאור האמור לעיל תביעתה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים התקבלה מכוח סע' 6 לחוק פיצויי פיטורים, התובעת ביססה את תביעתה על שכר קובע בסך 4,300 ₪.התובעת הועסקה במשך 83 חודשי עבודה ולכן נפסקו פיצויי פיטורים בסכום של  29,741  ₪.הנתבעת תישא בהוצאות התובעת, אשר לא הייתה מיוצגת, בסך 2,500 ₪